גמרא
פירוש
וְנִרְאִין קְרָסִין בַּלּוּלָאוֹת כְּכוֹכָבִים בָּרָקִיעַ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
פירוש שטוף וטוי מן העזים – כשהן חיים העזים שטופים כדאמרינן (חולין קלז): השוטף את רחליו ומעל גבי העזים בלי גזיזה היו טוות אותן, כדאמרינן (שבת ע״ד): הטוה מעל גבי בהמה בשבת וטווה בעניין הזה צריכה חכמה יתירה. שתי גזזוטראות שתיהן רשות היחיד הן, כל אחת רשות לעצמה, ורשות הרבים ביניהן. המושיט והזורק מזו לזו בתוך עשרה טפחים – לדברי דחכמים פטור אבל אסור, וזה על עיקר משנתינו ששנינו מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – ר׳ עקיבא: מחייב וחכמים: פוטרין. אבל המושיט למעלה מעשרה – אם היו שתיהן שלו ואין אחת גבוהה מן האחרת, אלא שתיהן מכוונות זו כנגד זו, כבר פירשתי למעלה שמותר להושיט ולזרוק מזו לזו. ואם אינן שתיהן שלו אסור להושיט ולזרוק מזו לזו, משום {דלא ערבו}1. ואם חדא מידליא וחדא מיתתא – אסור משום גזירה. ואם היו הגזוזטראות הללו עומדות למעלה מעשרה ברשות הרבים, מכוונות להיותן דיוטא אחת ורשות אחת. כיצד? שמרכיבין נסר מזו לזו על גבי רשות הרבים, רחבה ארבע טפחים כדי להיותן דיוטא אחת ורשות אחת. אם עשה כן מבעוד יום – הרי הן כרשות אחת, ומותר לטלטל מזו לזו2 על גבי הנסר המתוח מזו לזו על גבי רשות הרבים. ותנן בעירובין (עירובין עח): בחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבע ונתן עליו נסר שרחב ד׳ טפחים, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מערבין אחת ואין מערבין שתים, פחות מארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. השתא אם הגזוזטראות הללו הן למעלה מעשרה וניתן עליהן נסר רחב ד׳ טפחים מבעוד יום מותר לטלטל מזו לזו, שנעשו שתיהן רשות אחת. אבל אם קדש {היום}3 ולא חוברו – אסור להושיט מזו לזו בין נסר בין זולתי נסר אסור להושיט אחר שקדש היום, והמושיט חייב הוא. שכך היו העגלות במדבר, היו שתי עגלות זו בצד זו ברשות הרבים, והיו מותחין קרשים ומציבין קרש על שתי עגלות, ראשו זה על זה וראשו זה על זה, כנסר שפירשנו עינינו למעלה. וזהו היו שתיהן בדייטי אחת המושיט מזו לזו חייב, שכן היה דרך הלוים שהיו מושיטין הקרשים מזו לזו, וזו היא מלאכתן, ולפיכך העושה4 כן בשבת חייב. ירושלמי (ירושלמי שבת י״א:ב׳:א׳): ולא היו זורקין, תני בר קפרא: כדי שלא לנהוג בזיון בקרשים5 לפיכך הזורק מזו6 לזו פטור אבל אסור. וראוי לעמוד בפירוש זה להזהר בו כי עמוק הוא. ועלה אמר רב משום ר׳ חייא: עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן – רשות הרבים. אמר אביי: בין עגלה לעגלה7 כמלוא רחב עגלה, וכמה ארך עגלה? ה׳ אמות. ואקשינן: אמאי כיון דשלשה8 קרשים מניחין בעגלה בדרא תתאה, ועל גבה מניחים אחרים ועולין, וכל קרש רחבו אמה וחצי דיי לעגלה אורכה ארבע אמות וחצי כדי שיעור הנחת שלשה קרשים. ופרקינן: הרויח להן חצי אמה כי היכי דלא נידחקו קרשים. אמר רבא: וצידי עגלה שתי אמות ומחצה כמלא רחב עגלה. ואקשינן: למה לי כולי האי? הלא ארך הקרשים מוטלין לרוחב עגלה קצה הקרש בעגלה זו שתי אמות ומחצה וקצתו השני של קרש זה מוטל על העגלה האחרת שתי אמות ומחצה, ובין שתי העגלות ה׳ אמות. אמצעית הקרש תלוי ביניהן אפילו אמה אחת ומחצה מן הקצה שלו מכאן בעגלה, וכן מן הקצה השני דיו. למה ה׳ אמות בפחות מהכי סגי. ושנינן: כי היכי דלא לידדו קרשים – פירוש: אם אין שתי אמות ומחצה מיכן ושתי אמות ומחצה מכאן מוטלין בעגלה, אפשר שישמט וירד הקרש ולא יכון. נמצא שיעור רחב העגלה שתי אמות ומחצה וצידה שתי אמות ומחצה כשיעור עגלה, וכן בצדה השני נמצא שיעור העגלה ושני צדדיה שבע אמות ומחצה. וכשהיו מהלכין במדבר קרשי המשכן היו מוטלין מעגלה זו לעגלה זו, והיו הקרשים מוטלין רוחב הקרשים לאורך העגלות, נמצאו שיעור העגלות כשטעונות קרשי המשכן ומהלכות מתפשטות בדרך ט״ו אמה. זהו תחתיהן וביניהן וצידיהן. ואקשינן: אלא הא דקיימא לן דרך רשות הרבים ט״ז אמה. וכדתנן בפרק9 המוכר פירות לחבירו ובפרק הכונס צאן לדיר, וגמרינן לה ממשכן ממהלך העגלות, העגלות הנה אינם אלא ט״ו אמה? ומשנינן הוה תמן בעגלות אמתא אחריתי, פלגא דאמתא מהאי גיסא ופלגא דאמתא מהאי גיסא, דהוה קאי בן לוי התם למיחזי דאי משלופי10 קרשים נקיט בהו ומהדר אטבי למקומן. וכן בגזוזטראות שמכוונות להיות דיוטא אחת, ומושיטין נסרים מזו לזו, המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלוים. חליות11 הבור – פירוש: העפר היוצא מן הבור מניחין אותן סביביו כדי שיהא לו כמעקה, ואם זו החוליא12 גבוהה י׳ ורחבה ד׳ – הרי היא כרשות היחיד. וכן סלע כיוצא בה, ואם נטל מרשות הרבים ונתן על גבו, או נטל מעל גבו והניח ברשות הרבים13 - חייב. ואם אינה גבוהה י׳ או גבוהה י׳ ואינה רחבה ד׳ – אינה כרשות14 היחיד, והעוקר ממנה ומניח ברשות הרבים פטור. וזה מפורש ביציאות השבת (בבלי שבת ח׳.) בארבע15 רשויות לשבת. גדר ברשות הרבים גבוהה י׳ ורחב ד׳ זו16 היא רשות היחיד גמורה. אבל מקום שיש בו רוחב ד׳ ואינו גבוהה י׳, אם [אין]17 גבוה מן הארץ ג׳ טפחים – הא קיימא לן דכל פחות משלשה דארעא כארעא קאי. ואם גבוה שלשה ורחב ארבעה ולא הגיע לעשרה – ככרמלית וכמקום פטור הוא, ואינו לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואסור להוציא מרשות היחיד אליו. אבל אם {אין}18 בו רוחב ארבעה – מותר לכן ולכן,19 ובלבד שלא יחליף. דהא תניא: אדם עומד20 על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו, נוטל מן בעל הבית ונותן לו. ואמרינן: האי אסקופה מאי היא? ואוקימנא: כרמלית. ואקשינן עלה: סוף סוף איסורא דרבנן איכא? ושנינן: דלית בה ארבעה על ארבעה, וכר׳ יוחנן דאמר: מקום שאין בו ד׳ על ד׳ מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו. השתא דתנינן בחלית21 הבור והסלע פחות מיכן פטור. אם הן פחות בגובה, ואין פחות ברוחב – הוא פטור אבל אסור. ואם פחות ברוחב – פטור ומותר, בלבד שלא יחליף. ודייקינן למה ליה למיתנא חלית הבור והסלע? מסייעא ליה לר׳ יוחנן דאמר: בור וחליתה מצטרפין לעשרה. והא דר׳ יוחנן בהמוצא תפילין (עירובין צט) בעניין בור ברשות הרבים וחלייתו גבוהה י׳ טפחים, והיכי דמי? כגון תל ברשות הרבים וחקק בו עד ארעית כנגד רשות הרבים, מקצתו עשאו בור22 ומקצתו עשאו חוליא על הבור, וארעית הבור עם רשות הרבים שווה לו. והבור עצמו גבוה מרשות הרבים, וחלייתו למעלה ממנו, אם גבוה הבור וחלייתו שניהן יחדיו עשרה טפחים – הרי הן מצטרפין, ולמעלה מן החולייא רשות אחרת. וגרסינן בירושלמי (ירושלמי שבת י״א:ב׳:ג׳) דקדוק אחד: אמר ר׳ יוחנן: העומד והחלל מצטרפין לארבעה, והוא שהיה העומד רובה על החלל, והחלל זה הוא פתיחת הבור. והעומד הוא רחב החוליא העומדת שהיא שפת הבור. אם נמצא מן השפה אל השפה ד׳ טפחים – אף על פי שיש חלל באמצע, הרי היא רשות היחיד כמו שפירשנו.מהדורת על־התורה (בהכנה), על פי כתב יד וטיקן 128, קטעי הגניזה, וציטוטים בראשונים (כל הזכויות שמורות); הפירוש על פרקים ח׳–י׳ הוא כנראה מרב האיי גאון
הערות
1 כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
2 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״לזה״.
3 כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
4 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״העשה״.
5 כן בכ״י וטיקן 128, וכן בכ״י ליידן של הירושלמי. בראבי״ה שבת רל״א: ״בקדשים״.
6 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הזו״.
7 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״לעגה״.
8 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שלשה״.
9 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״פרק״.
10 כן בכ״י וטיקן 128. בעדי נוסח של הבבלי: ״משתלפי״.
11 כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״חלות״.
12 כן בכ״י וטיקן 128, וכן בספר העתים הילוך וזריקה ר״ו. בספר הנר בשם ר״ח: ״החליות״.
13 כן בספר הנר בשם ר״ח, וכן בספר העתים הילוך וזריקה ר״ו. בכ״י וטיקן 128: ״היחיד״.
14 כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128 נכפל: ״אינה כרשות״.
15 כן תוקן בדפוס וילנא. בספר הנר בשם ר״ח: ״בארבעה״. בכ״י וטיקן 128: ״בארע״.
16 כן בספר העתים הילוך וזריקה ר״ו. בכ״י וטיקן 128: ״וזו״.
17 כן נוסף בגיליון בכ״י וטיקן 128, וכן בספר העתים הילוך וזריקה ר״ו.
18 ההשלמה מספר העתים הילוך וזריקה ר״ו. בכ״י וטיקן 128 חסר.
19 כן בכ״י וטיקן 128. בספר העתים הילוך וזריקה ר״ו: ״לכאן ולכאן״.
20 כן בספר העתים הילוך וזריקה ר״ו. בכ״י וטיקן 128: ״עמד״.
21 כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בחילת״.
22 כן בספר העתים הילוך וזריקה ר״ו. בכ״י וטיקן 128: ״ביד״.
הערות
Gemara
Peirush